חוסר התנועה הכואב הוא מה שגורם לתינוקות הקטנים שלנו לבכות.
החום התוסס חסר.
הצליל. הניתנים למזוויז.
כל מה שהתינוק חווה בבטנה של האם כל יום.
מההתעברות הוא התנדנד כל יום. כל יום זה שמע את קולה בזמנים רגילים. צלילים פתאומיים, אבל גם הנשימה הרגילה המרגיעה בלילה.
ופתאום הכל חסר. האם מכניסה את התינוקת הקטנה שלה למיטה יפה. היא קיבלה את המיטה במהלך ההיריון. מאוחר יותר ילדה המיוחל ארוך מכניס אותו לעגלה. כמובן שהיא רוצה את הטוב ביותר עבור צאצאיה. במשך זמן רב היא הודיעה לעצמה איזה טיולון הוא הנכון ליקירתה הקטנה והיא. כשהתינוק בוכה, היא מנדנדת אותו קדימה ואחורה במכונית. כשהוא רועד, התינוק הופך להיות רגוע יותר.
אבל טלטול זה לא כמו בבטן של אמא. זה שונה. התינוק נרגע ואמא מפסיקה לרעוד. היא נותנת לידה להיפטר מהידית של הטיולון ויושבת לאחור על הכיסא שלה.
ואז היא פתאום חזרה: הריקנות. בעיניו לא מספיק רחוק, התינוק רואה רק את רירית הפנים של הסל בו הוא ממוקם.
אמא לא שומעת את הנשימה.
זה לא מריח את הניחוח הנפלא של אמא.
וגם לא מחלב אם מרגיע.
זה עכשיו - מבלי לדעת מתי הריקנות הכואבת מסתיימת שוב. זה בוכה. ובכי. וצורחות. האמא יודעת, עכשיו יש זמן להאכיל שוב. במשך זמן קצר היא סוף סוף לוקחת את צאפתה בזרועותיה. והכל טוב. זה יכול להישאר עכשיו. הכאב נשכח. הכל נכון וטוב. זה חם, הוא מריח אמא, זה שומע את הנשימה הקצבית. זה מרגיש את גופו על ידי נגיעה באם.
כמה נחמד היה אם הרגע הזה היה קיים לנצח - כמו עם אמהות אחרות שלובשות את הקטנה שלהן מאז לידתם ומניקות את צרכיו של הילד.
הצרכים הבלתי מדוברים שהתינוק לא יכול לומר.
מה שמנסה בתחילה להראות זאת עם יינות חזקים וצווחניים ובהמשך ליבבה שקטה.
זכויות יוצרים Ceyda Temur